ואהבת לרעך, רק אם הוא ממש כמוך: מה קרה לסצנת הטראנס בישראל?
הכתב של יוצאים · · עודכן ב־
הרחבות מלאות, הפסטיבלים גדלים וסצנת הטראנס בישראל זוכה לחשיפה שלא הכרנו בעבר. אבל דווקא במקום שאמור לייצג חופש, קבלה ואהבת חינם, יותר ויותר בליינים מרגישים שמשהו השתנה. לא במוזיקה, לא בתפאורה ולא באמנים. באנשים.
לאן נעלמו החיוכים?
מי שנמצא מספיק שנים בסצנת הטראנס מכיר את התחושה הזאת.
אתה מגיע למסיבה בלי להכיר אף אחד, ובכל זאת, תוך כמה דקות מרגיש שאתה חלק ממשהו גדול יותר.
חיוך מאדם זר, מצית שמישהו מושיט לך, חיבוק ממישהו שהכרת לפני רגע. מחוות קטנות שהפכו את הרחבה להרבה יותר ממקום שרוקדים בו.
לא היה משנה אם הגעת עם בגדים צבעוניים, חולצת כדורגל או יחף. לא היית צריך להכיר את כל האמנים, לדעת לזהות כל טראק או להוכיח למישהו שאתה שייך.
יכולת פשוט להיות מי שאתה, כל עוד כיבדת את המרחב האישי של מי שסביבך.
הייתה תחושת ביטחון. לא רק בגלל האנשים ששמרו על האירוע, אלא בזכות האנשים שרקדו לידך.
ברור שגם בעבר הסצנה לא הייתה מושלמת. תמיד היו התנהגויות בעייתיות, חבורות סגורות ואנשים שלא כיבדו גבולות. אבל עבור רבים, דווקא תחושת הקבלה הזאת היא שהפכה את הטראנס לבית.
והיום, יש מי שמרגישים שהבית הזה כבר לא נראה אותו דבר.
כשהרחבה הפכה למקום שצריך להשתייך אליו
בשנים האחרונות, וביתר שאת בשיח הציבורי שהתפתח סביב תרבות הטראנס לאחר אסון פסטיבל הנובה ב־7 באוקטובר 2023, הסצנה הישראלית קיבלה חשיפה רחבה במיוחד.
יותר אנשים נחשפו למוזיקה, לפסטיבלים ולקהילה. קהלים חדשים נכנסו לרחבות, ואיתם הגיעו גם הרגלים, ציפיות ודרכים אחרות לבלות.
התרחבות של תרבות מוזיקלית היא לא בהכרח דבר רע. להפך, היא יכולה להכניס חיים חדשים לסצנה, לפתוח דלתות לאמנים ולחבר בין אנשים שמעולם לא היו נפגשים.
אבל לצד ההתרחבות הזאת עולות גם תחושות פחות נעימות.
יותר מצלמות שמכוונות לרחבה, לפעמים בלי להתחשב במי שנכנס לפריים. ניסיונות להתחיל עם אנשים שלא תמיד מכבדים את הגבולות שלהם. מבטים שיפוטיים, התעסקות במראה החיצוני ותחושה שחלק מהאנשים עסוקים יותר במי שנמצא סביבם מאשר במוזיקה.
ומהצד השני, גם חלק מהבליינים הוותיקים לא בדיוק פותחים את הידיים.
״זה כבר לא אותו קהל״, ״הרסו לנו את הסצנה״, ״כולם פה פוזה״.
משפטים שהפכו מוכרים בשיחות בין בליינים, כאילו מי שלא היה בגואה לפני עשור צריך לקבל אישור מיוחד כדי להיכנס לרחבה.
וככה, דווקא במקום שהיה אמור לחבר בין אנשים שונים, התחילו להיווצר מחנות.
פאקר, ילדת פשמינה, מקוטמן. מתי התחלנו לקטלג אנשים?
מספיק להסתובב קצת בשיחות על מסיבות טראנס כדי להיתקל בכינויים.
״פאקר״, ״ילדת פשמינה״, ״מקוטמן״, ״נרקומן״, ״נהוראי״, ״ג'ונסון״ או ״מורח״.
חלקם התחילו כבדיחות פנימיות, חלקם נאמרים בציניות, ואחרים הפכו לדרך נוחה לשפוט אנשים שאנחנו בכלל לא מכירים.
מישהו הגיע עם לוק מסוים? כבר החלטנו איזה בן אדם הוא.
מישהי מצלמת סטורי ברחבה? כנראה שהיא לא באמת אוהבת את המוזיקה.
מישהו מכיר רק את האמנים הגדולים? אז הוא בטח לא מבין בטראנס.
ומנגד, מישהו מתלבש אחרת, רוקד אחרת או נראה כמו בליין ותיק? גם עליו כבר יש לנו תווית מוכנה.
מתי הפכנו להיות כל כך עסוקים בלהגדיר אחד את השני?
ובעיקר, איפה בדיוק נכנסת כאן אהבת החינם שכולם אוהבים לדבר עליה?
החופש להיות שונה, והבחירה להיראות אותו דבר
אחד הדברים המעניינים בסצנת הטראנס הוא האבסורד שנוצר בתוכה.
מצד אחד, מדובר בתרבות שמקדשת חופש אישי, ביטוי עצמי ושבירת מוסכמות.
מצד שני, לפעמים מספיק להסתכל על הרחבה כדי לזהות דפוסים שחוזרים על עצמם: אותם מותגי בגדים, אותם אביזרים, אותם סגנונות ריקוד ואפילו אותן תנועות.
דווקא במקום שבו מותר לך להיות כל מי שאתה רוצה, לא מעט אנשים מרגישים צורך להיראות כמו כולם.
כמובן שאין שום בעיה לאהוב סגנון לבוש מסוים או להשתייך לקבוצה עם טעם משותף. הבעיה מתחילה כשהסגנון הזה הופך למדד שלפיו מחליטים מי אותנטי ומי לא.
כי אם כל הרעיון הוא להיות חופשי, למה שמישהו יצטרך להתלבש בצורה מסוימת כדי שיקבלו אותו?
לא משנה כמה שנים היית בגואה. כנראה שפספסת את הרעיון.
אתה יכול למלא את הארון ב־Ultra Tribe, להכיר כל טראק של Shpongle, לקנות צ'ילום מראול ולהיות בטוח שאתה איש טראנס אמיתי.
אתה גם יכול להגיע עם חולצת כדורגל, פשמינה, משקפי שמש וסוכרייה בפה, לרקוד שעתיים ולצלם סטורי.
והאמת? אין שום בעיה עם אף אחד מהם.
לא עם מי שחי את התרבות הזאת כבר עשרים שנה, ולא עם מי שגילה אותה לפני חודשיים.
לא עם מי שבא בשביל סט פסיי ארוך, ולא עם מי שמכיר רק כמה שמות מהליינאפ.
אבל אם אתה מסתכל על האדם שרוקד לידך ומחליט שהוא פחות טוב ממך רק כי הוא שונה, אז לא משנה כמה פסטיבלים עשית, כמה זמן בילית בפולגה או בגואה, או בכמה סדנאות השתתפת.
יכול להיות שעדיין לא הבנת את הדבר הכי בסיסי שהסצנה הזאת אמורה לייצג.
אהבת חינם היא לא סלוגן על חולצה, לא משפט בביו באינסטגרם ולא משהו שאומרים רק לאנשים שנראים, חושבים ומתנהגים כמונו.
היא נמדדת דווקא ברגע שבו עומד מולך מישהו שונה ממך.
ומה עם תחושת הביטחון ברחבה?
בתוך כל הדיון על מסחור, מוזיקה, אופנה וקהל חדש, יש נקודה אחת שאסור שתלך לאיבוד: תחושת הביטחון.
היכולת להגיע למסיבה ולדעת שאפשר לרקוד בלי שיצלמו אותך בניגוד לרצונך, בלי שיגעו בך בלי הסכמה, בלי שיציקו לך ובלי שתרגיש שאתה עומד למבחן של האנשים מסביב.
היכולת להגיד לא, להתרחק, להתלבש איך שבא לך ולהתנהג בחופשיות בלי לפחד מהתגובה של אחרים.
זאת לא נוסטלגיה. זאת לא בקשה מוגזמת. אלה הדברים הבסיסיים שאמורים להתקיים בכל רחבה.
ואולי דווקא אחרי כל מה שעברה קהילת הטראנס בישראל, חשוב לזכור עד כמה משמעותית יכולה להיות תחושת הביטחון הזאת.
אז לאן נעלמה אהבת החינם?
הפסטיבלים ממשיכים להתקיים. המוזיקה ממשיכה להתנגן. הרחבות מתמלאות והסטוריז לא מפסיקים לעלות.
אבל עבור חלק מהאנשים, בתוך כל הרעש הזה משהו פשוט מרגיש חסר.
החיוכים הקטנים, הפתיחות כלפי זרים, הידיעה שאתה יכול להגיע לבד ולהרגיש שייך.
ואולי לא הכול באמת השתנה. אולי אנחנו גם מתגעגעים לתקופה שבה היינו צעירים יותר, תמימים יותר, והכול הרגיש חדש.
אולי הסצנה גדלה, ואיתה הגיעו אתגרים שלא היו מורגשים באותה מידה כשהקהילה הייתה קטנה יותר.
ואולי גם אנחנו השתנינו.
כך או כך, אין צורך להחזיר את הזמן לאחור או להחליט מי רשאי להיות חלק מהתרבות הזאת.
צריך רק לזכור שתרבות לא נמדדת בכמות האנשים שמגיעים לפסטיבל, בגודל הבמה או בשמות שעל הליינאפ.
היא נמדדת גם בדרך שבה האנשים האלה מתייחסים אחד לשני.
כי אהבת חינם שלא כוללת את מי ששונה ממך, היא לא באמת אהבת חינם.
והדבר היפה הוא שלא צריך שום הפקה, אמן בינלאומי או פסטיבל ענק כדי לשנות את זה.
מספיק להתחיל בחיוך, בכבוד למרחב האישי ובבחירה פשוטה לא לשפוט את מי שרוקד לידנו.
אנחנו לא מעלים את השאלות האלה מתוך שנאה לסצנה, אלא דווקא מתוך אהבה אליה ומתוך רצון לשמור על הדברים שהופכים אותה למיוחדת.
ועכשיו אנחנו רוצים לשמוע אתכם: גם אתם מרגישים שמשהו בסצנת הטראנס בישראל השתנה, או שאנחנו פשוט מתגעגעים למה שהיה פעם?
נתראה ברחבות. ❤️
